<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן י"ג</h1>
<h2>דף ד:</h2>
כתב הרמנ"ע אדם שקבל עליו שבועה או נדר או חרם סתם ולא פירש בו זמן הנדר החרם והשבועה קיימין עליו לעולם אם לא שיתירו לו וכן נמי דעת הר"ף ז"ל והביא ראיה מפרק קמא דנדרים דאמר נזירות אית ליה קצבה נדרים לית להו קצבה דמסתמא הוי לעולם.
<h2>דף ח:</h2>
כתב הר"ם במז"ל אין אדם רשאי להתיר שבועה הוא בעצמו ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול [ממנו בחכמה ובמקום שיש בו רבו אסור] להתיר אלא מדעת רבו. וזה שנשבע הוא שיבא לפני חכם להתיר לו נדרו בין איש בין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ובלבד שיהיו השלשה מקובצין אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה ואינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה מסתברא לי שמתירין נדרים על ידי שליח כי מה שהתירו בבעל לרבותא נקטיה לומר דאפילו על ידי הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו אפילו הכי אי מכנפי שרי וכל שכן באיניש דעלמא ולא עוד אלא כנפיהו שרי דודאי לא יוסיף מדעתו ואל תשיבני מדאמרינן בגיטין פרק השולח המוצא את אשתו משום שם רע לא יחזיר וכו' [משום נדר לא יחזיר וכו'] אמרינן בגמרא במאי קא מפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור' אליעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דאלמא משמע לכאורה דאי אפשר על ידי שליח דאי לא לר' אליעזר למה תתבזה הרי יכול להתיר נדרה על ידי שליח דהתם הכי קאמר אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לומר שידעו שהיא נדרנית דאי לא תימא הכי תשאל על ידי בעלה ולא תתבזה היא בעצמה אלא ודאי כדפרישנא עכ"ל.
<h2>דף כ.</h2>
ואסור להתיר שבועה (משחוק) [לשחק] בקוביא ואפילו עברה כבר מצינו חוטא נשכר אלא יש לנדותו ולהבדילו עד שישים קנס עליו ויקבל שלא ישב במקום המשחקים כתב הר"י מקורביל ז"ל וכן נמי כתב הר"ם בן ז"ל אבל אם התירו אותה נתרת לגמרי וראיה מר' יודן שהשיב ברוך שבחר בהם ובדבריהם על ההוא דאתא לקמיה שיתיר לו שבועה שנשבע שלא ירויח אמר לו וכי נשבע אדם בזה ואמר ליה בקוביא וענה לו ברוך שבחר בדבריהם שאמרו וצריך לפרוט הנדר ולא ענה לו שאם התירה אינה מותרת עכ"ל הר"ם בן ז"ל מיהו כתבו בתוספות בשם ר' שמואל מאיברא ז"ל שאם ידוע שלא יזהר בשביל כך ויעבור על שבועתו מותר שנתיר לו ואפילו מי שנדר לקיים מצוה ובודאי יעבור מוטב להתיר לו דהוה ליה כמו לדבר מצוה שמתירין נדרים שאין להם התרה וכן נמי במאי דאמרינן דמי שעבר על נדרו אין מתירין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג היתר אעפ"כ אם אנו רואין שאי איפשר לו לנהוג איסור מוטב להתירו מלהביאו לידי מכשול גדול. ומעשה בבחור אחד שנדר להיות בישיבה ללמוד שנה ולא קיים נדרו ויצא והתירו לו אע"ג דלא נהג איסור ואע"פ שהיה דבר מצוה ע"כ מהתוספות.
<h2>דף כא:</h2>
מר [רב] יהודאי ז"ל החמיר ואומר אין בנו (כח) מי שיודע להתיר מתחילת נדרים ושבועות ואין בנו מרפא [לשון] (ומשנה) [ומשנות] (מ)מר יהודאי לא נשנית [נדרים] בישיבה והגאונים שאחריו נמנעו מלהתיר נדרים אלא לדבר מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו וכעין ארבעה נדרים שיראה כאלו נדר טעות ולא בחרטה ודוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה ע"כ בדברי הרב ברצלוני בעל ספר העתים ז"ל.
ולרבינו האיי גאון ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר (נדרים כ"א ע"ש) אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרי דמר רב יהודאי גאון כי סליק ממתיבתא זקוקי בשבועות לא הוה מזדקיק ומאן דבתריה הוו אמרי לית בן כח למעבד מאי דלא עבדיה מר יהודאי ז"ל אלא מיהו כד מתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבור ודכנישתא וכדומין לזה מזדקינן במידי דמוכיחין וברירין קרוב לדרב אסי אבל פתחי כי ההיא דאתא לקמיה דר' אליעזר [שם] וכיוצא בה לא עבדינן עכ"ל.
<h2>דף כב:</h2>
וסדר התרה כתב הר"י מקורביל ז"ל צריך שיתחרט מן הנדר מעיקרו שלא היה חפץ (מן הנדר) [בנדר הזה] מעולם והגיה עליו הר"ף ז"ל אבל אם היה חפץ בנדר זה עד עתה אבל מכאן ולהבא מתחרט אין זה חרטה המועלת בנדרים כעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה על כן [נכון] שלא להתיר נדרים על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעיקרו אך אינו מתחרט [כי אם] מכאן ולהבא אבל אם יש לו פתח נכון יש לו להתיר שפותחין לו ואומרים אדעתא דהכי מי נדרת ע"כ ואז מתירין לו וגם פותחין לו [ואומרים] (אם) [אלו] באו בני אדם ויפייסוך (לא) [מי] היית נודר וכיוצא בו אך אין פותחין לו בדבר איסור כלומר שאסור לידור כגון [כל] הבוטה [ראוי] לדקרו בחרב וכיוצא בו וביאר הר"ף וכן על דעת רבים סתמא יש לו התרה. ואם היו בפני רבים שהם שלשה [בני אדם] אפילו לא אמר כי אם על דעת רבים סתמא אין לו התרה דמסתמא על דעת אותם רבים שהוא בפניהם קאמר וכן היה מעשה בר"ת ז"ל באדם אחד שנדר בבית הכנסת ואמר על דעת רבי ולא רצה שיתירו לו מטעמא דפרישית כך נמצא כתוב מכתיב(ו)ת ידו של ר' יעקב מקינון ז"ל ע"כ.
פותחין בחרטה פרש"י ז"ל צריך לחכם למצוא פתח (לשאול) [לנשאל] שיהא לו פתחון פה לומר על [דעת] זה לא נדרתי ואלו הייתי יודע שכן [הוא] לא הייתי נודר ונמצא הנדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם אע"פ שאין מוצא לו טעם כל עיקר ורבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו והקשה ר"ת ז"ל דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפ' דנדרים דאמר פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפרק נערה המאורסה [דף ע"ז] אמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד [יחיד] ובלילה וכו' ופירש הוא ז"ל פותחין בחרטה שואלין אותו אם מתחרט כההיא דאמר כדו תהית לבך עלך [או] בעית נדר ושרינן ליה בהכי ורבן גמליאל סבר אין פותחין אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר. וכתב ה"ר שלמה ז"ל אע"ג דאיפסק הלכתא התם פותחין בחרטה האידנא נהגו דלא למשרי בחרטה אלא בפתח. וטעמא דמלתא משום דזמנין דהויא על ידו נולד וכל דלא הוי פתח לא הוי [היתר] ומעתה זכינו לתרץ מה שהקשה הבעל הלכות ז"ל מעובדא דרב סחורא בפרק ארבעה נדרים דאמר ליה רב נחמן כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ואמר ליה אין ולא מצא לו פתח ולמה לא התירו בחרטה שהרי בא לישאל ועכשו למדנו שאע"פ שיש חרטה שאין מתירין בה כלומר חרטה הבאה מחמת נולד ואיפשר שזו היתה דעת בעל הלכות גדולות ז"ל שתירץ ואמר מה שמתחרט מכאן ולהבא אין מועיל כלום אלא א"כ מתחרט בנדרו מעיקרא.
<h2>דף כג.</h2>
כתב הר"ף ז"ל שאין מועיל בטול נדרים אלו אלא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו אבל בנדרים שאדם נודר לחבירו אין מועיל בטול כלל. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל דאין מועיל אלא דוקא שנשבע או נדר לעצמו [אבל] אם השביעו חבירו או הדירו אינו מועיל על דעת חבירו נדר וכן בשבועת ממון שמשביעין הקהל אינו מועיל עכ"ל.
כתב הר"ם במז"ל מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הרני חוזר בהם או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר אם היה זוכר התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה ואם לא זכר התנאי אלא אחר הנדר אע"פ שקבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה בה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר הנדר בתוך כדי דבור. מי שהקדים התנאי לשנה או לעשר שנים ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה וכיצד היה התנאי אם אמר על דעת ראשונה אני עושה [אין נדרו נדר שהרי בטלו ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה] כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זוכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר. יש מן הגאונים שאומרין שאין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים לבד ולא בשבועות. ויש מי שהורה שדין הנדרים והשבועות בכל אלו אחד הן (וכאן הקדים) [וכי] יש לו להקדים תנאי לשבועותיו כדרך שאמרנו בנדרים עכ"ל.
<h2>דף כה:</h2>
והנודר מכמה דברים ונמצא אחד נדר בטעות ואמר לו אלו הייתי יודע לא הייתי נודר בלשון זה אלא הייתי אומר בלשון אחר לאסור כל הדברים האחרים הותרו כל הדברים האחרים. ואם אמר אלו הייתי יודע הייתי אומר בלשון הראשון חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסורים שהנדרים הולכין אחר כונת בני אדם ולא אחר הדבור כגון היה מסרב לחבירו שיאכל עמו ומאן ואמר קונם ביתך עלי שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס ולטעום טפת צונן.
<h2>דף לג.</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל [המודר] הנאה מחבירו מותר לו לפרוע לו חובו ואפילו על המשכון וללמדו (ספר) תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא ואם היה למודר הנאה מרחץ שהשכיר או משכן לאחרים ואין לו [בה] תפיסת יד מותר ע"כ. ואם אסר לו דבר אחד הרי הוא אסור בו לעולם אפילו משכנו או מכרו כגון בית זה אסור(ה) לך אבל אם אמר ביתי אסור(ה) לך אם משכנו או שכרו ואין לו בו תפיסת יד מותר. והנודר ליהנות ממנו אם יש לו תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר הסעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המדור הנאה ממני ויאכל אסור ולא עוד אלא אפילו [אמר] סתמא ויבא אסור דמוכחא מילתא דאין זה מתנה וכל שנדר או נשבע מפני דבר אחד שהוא סבור (בו שמותר) [שהוא] ונמצא שאינו כן מותר בו.
שנים שהיו מודרין זה מזה מחזירין אבדה זה לזה ובמקום שנוטלין שכר השבת אבדה השכר להקדש. ומותרין בדברים שהן בשותפות לכל ישראל כגון הר הבית והעזרות ובאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהן בשותפות לאנשי אותה העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים כך כתב הר"ם במז"ל וכן נמי דעת הבעל התוספות והר"ם ב"ן ז"ל מתירא ליכנס לבית הכנסת לפי שהוא כחצר שאין בו דין חלוקה עד כאן. ונראה (כמי) [נמי] שמותרים לקרות בספר תורה קריאה של מצוה משום דמצות לא ליהנות נתנו. ומזה הטעם אין שום אדם מהקהל יכול לאסור להקהל הספר וכן פסק הרשב"א שאין אדם יכול לאסור ספרים והוא ז"ל לא גריס במשנה הספרים ע"כ. ואם היו שותפין בחצר ויש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין. ואסור להעמיד ריחים או תנור ולגדל אפרוחים ותרנגולים ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה לאחד מן השותפין נכנס בחצר שיכול לומר לו בחלק המותר לי אני נכנס כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף מג.</h2>
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל החנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה החנוני נוטל מזה ונותן לזה. ואם הם מהלכין בדרך ויש עמהם אחר נותן לאחר לשם מתנה ואם אין שם אחר מניח על גבי הסלע ואומר הריני מפקיר לכל מי שירצה. מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו הרי זה מותר לכתוב לו ולדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו וכזה הורו הגאונים ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
שנים שהיו מודרין זה מזה מחזירין אבדה זה לזה ובמקום שנוטלין שכר השבת אבדה השכר להקדש. ומותרין בדברים שהן בשותפות לכל ישראל כגון הר הבית והעזרות ובאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהן בשותפות לאנשי אותה העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים כך כתב הר"ם במז"ל וכן נמי דעת הבעל התוספות והר"ם ב"ן ז"ל מתיר(א) ליכנס לבית הכנסת לפי שהוא כחצר שאין בו דין חלוקה עד כאן. ונראה (כמי) [נמי] שמותרים לקרות בספר תורה קריאה של מצוה משום דמצות לא ליהנות נתנו. ומזה הטעם אין שום אדם מהקהל יכול לאסור להקהל הספר וכן פסק הרשב"א שאין אדם יכול לאסור ספרים והוא ז"ל לא גריס במשנה הספרים ע"כ. ואם היו שותפין בחצר ויש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין. ואסור להעמיד ריחים או תנור ולגדל אפרוחים ותרנגולים ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה לאחד מן השותפין נכנס בחצר שיכול לומר לו בחלק המותר לי אני נכנס כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף ס.</h2>
והמדיר חבירו אם לא יתן לו דבר אחד (או) [אפילו לא] יטול יכול להתיר (אלא) [שלא] על פי חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ממך. הנודר שלא יאכל היום מותר לכשתחשך מן הדין ומיהו צריך שאלה לחכם גזירה אטו יום אחד. [נדר יום אחד אסור מעת לעת]. נדר (היום) [יום] ספק ואסור מעת לעת. נדר שאינו טועם שבת זו אסור עד יום אחד בשבת נדר שבת אח(ר)ת אסורה שבעת ימים וכן אם אמר שבת סתם. נדר חדש אחד אסור ל' יום וכן אם אמר חדש סתם. נדר מחדש זה אסור עד ר"ח וביום ר"ח מותר אע"פ שהוא חסר. נדר משנה זו אפילו לא נשאר אלא יום אחד בשנה אינו אסור אלא אותו יום בלבד. שנה אחת אסור שנה תמימה וכן אם אמר שנה סתם. ור"ה לנדרים ר"ח תשרי. [שאיני שותה יין] עד ר"ח אדר אם היא שנה מעוברת אינו אסור אלא עד ר"ח אדר ראשון ואם אמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר שני. האוסר עצמו עד הפסח בין שאמר עד לפני הפסח [בין שאמר עד הפסח] אינו אסור אלא עד שיגיע פסח ואם אמר עד שיהיה פסח אסור עד יעבור הפסח.
<h2>דף סג.</h2>
והמדיר חבירו אם לא יתן לו דבר אחד (או) [אפילו לא] יטול יכול להתיר (אלא) [שלא] על פי חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ממך. הנודר שלא יאכל היום מותר לכשתחשך מן הדין ומיהו צריך שאלה לחכם גזירה אטו יום אחד. [נדר יום אחד אסור מעת לעת]. נדר (היום) [יום] ספק ואסור מעת לעת. נדר שאינו טועם שבת זו אסור עד יום אחד בשבת נדר שבת אח(ר)ת אסורה שבעת ימים וכן אם אמר שבת סתם. נדר חדש אחד אסור ל' יום וכן אם אמר חדש סתם. נדר מחדש זה אסור עד ר"ח וביום ר"ח מותר אע"פ שהוא חסר. נדר משנה זו אפילו לא נשאר אלא יום אחד בשנה אינו אסור אלא אותו יום בלבד. שנה אחת אסור שנה תמימה וכן אם אמר שנה סתם. ור"ה לנדרים ר"ח תשרי. [שאיני שותה יין] עד ר"ח אדר אם היא שנה מעוברת אינו אסור אלא עד ר"ח אדר ראשון ואם אמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר שני. האוסר עצמו עד הפסח בין שאמר עד לפני הפסח [בין שאמר עד הפסח] אינו אסור אלא עד שיגיע פסח ואם אמר עד שיהיה פסח אסור עד יעבור הפסח.
<h2>דף סד.</h2>
אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה בפלו' ונעשה סופר העיר אין פותחין לו הואיל ולא נחם על שבועתו אפילו הוא אומר [א]לו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו וכן כל כיוצא בזה. מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו ונחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע [שלא יתיר] ואח"כ ישאל על הראשונה ע"כ.
<h2>דף סה.</h2>
הא דאמרינן המדיר את חבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו פי' בירושלמי מפני החשד והרשב"א ז"ל כתב לאו דוקא בפניו אלא שצריכין להודיעו עד כאן. עוד כתב בתשובה מי שנשבע על דעת חמיו שלא יעשה זה אלא (במצותו) ברשותו ושלח לו חמיו כתב ידו שיעשה הדבר שאסר לו שמותר לעשותו ואינו צריך שיאמר לו פה אל פה ובלבד שיכיר כתב ידו.
הנודר על דעת רבים אם אמר פלוני ופלוני אין לו התרה רק לדבר מצוה אם לא ברשותם ועל דעת יחיד יש לו התרה אפילו בלא רשות של אותו יחיד. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנשבע על דעת חמיו וחמותו ושתף דעת המקום הוי דעת רבים ו(ה)חמיר טפי דלית ליה התרה כדאמרינן בשבועות על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלית ליה הפרה לנדריה ואע"פ שכונתו עתה למצוה לא דמי לההיא דמקרי דרדקי דהתם האבות היו מסכימין עכשו להתיר משום שלא מצאו דדייק כותיה ואנן סהדי דעל דעת כן לא הדירוהו אבל כאן בבירור על דעת שלא יעבור רצונם השביעוהו ואינם חפיצים בהתרו ולא מסכימין בו ע"כ. עוד כתב בתשובה נשאל על מי שהשביעו חבירו שלא יצא ממקום פלוני שלא מדעתו אם יש לו היתר והשיב דכל הנשבע מחמת טובה שקדמו חבירו כמעשה דצדקיהו שלא הרגו נבוכדנצר מחמת שבועתו וביתרו שנתן בתו למשה מחמת שבועתו ואמר לו הב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואע"פ שאין הנאה לאותו שהשביעו בקיום שבועתו של זה אין לו היתר ומיהו אם לא היתה הנאה לנשבע בשעת שבועתו אע"פ שיש הנאה למשביע בקיומה מתירין לו ברצון חבירו ובלבד שלא י[ו]דיעהו כדברי מי שאומר שכל שיש הנאה למשביע אע"פ שלא קבל הנשבע הנאה אין לו התיר דומיא דשבועת צדקיה שיש הנאה לנבוכדנצר בקיומה וליתרו כמו כן [וליתא] שלזו הסברא קשה מאי דדייק ר' יהודה התם בפרק השולח דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו וגו' ומאי ראייה דדלמא התם משום שאין מתירין שלא ברצונם שהרי יש להם הנאה בקיום השבועה אלא שמע מיניה שאפילו בשיש לו הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לו היתר אפילו שלא ברצונו עד כאן לשונו.
תשובת שאלה אל הראב"ד ז"ל מי שנשבע לחבירו כך וכך אתן לזמן פלוני אם יכול לישאל משבועתו או לא צ"ע כי שנינו במסכת שבועות בפרק שלישי אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים כיצד שאתן ושלא אתן. ומקשינן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד הוא מהר סיני אלא מתנה לעשיר וכל שבועת בטוי יש לה שאלה אלא מעובדא דצדקיהו במסכת נדרים [ס"ה ע"א] נראה שמי שחבירו משביעו (ו)אינו יכול (לישראל) [לישאל] אלא בפני המשביע אלא דהוה קשיא לן הא דמקשה בפרק השולח גט [ל"ה ע"ב] וליחוש דלמא אזלא גבי חכם ושרי לה אלמא דחכם מתיר שלא בפני המשביע ובתשובות דר' יעקב דרומרוג ז"ל נהי דלכתחלה לית ליה למשרייה אבל אי עבד עבד שאפילו מי שחבירו משביעו שיתן לו מתנה ונשבע לו יכול לישאל על שבועתו וכל שכן היכא דנשבע מאליו שיתן לו מתנה לעשיר שיכול לישאל על שבועתו ע"כ.
<h2>דף סו.</h2>
מי שנדר או נשבע ולא נחם [על שבועתו] ובא לבית דין לקיים שבועתו אם ראוהו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לקטטה לעברה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שינחם אם נחם בדבריהם מתירין לו ואם עמד במריו ולא נחם הרי זה יקיים שבועתו. כיצד נדר שיגרש אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו וכיוצא בזה אומרים לו בני אם תגרש אשתך תוציא לעז על בניך ולמחר קורין אותן בני גרושה שמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו. וכן זה שנשבע שלא יהנה ישראל מנכסיו אומרים לו למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך וכיוצא בזה אם אמר אלו הייתי יודע לא הייתי נשבע מתירין אותו ואם אמר אעפ"כ לא נחמתי אין מתירין לו.
<h2>דף עג.</h2>
כתב הרשב"א ז"ל בתשובה מתירין כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד שהרי לא מצאנו שהקפידה תורה בכך אלא בשתי נשיו בלבד אבל באשה אחת מפירין לה כמה נדרים כאחת וכן האב לבתו מפר לה כל נדריה כאחת קודם שתצא מאצלו ע"כ. הנודר מאנשי העיר ונשאל לחכם שבעיר או נדר מישראל ונשאל לחכם מישראל הרי נדרו מותר ובירושלמי כתוב קונם הנייתי (מבני) [על בני] עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי נשאל לזקן שיש שם.
<h2>דף עז:</h2>
הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההיתר זה דין לפיכך נשאלין לנדרים ולשבועות בשבת אם היו לצורך השבת כגון (שהתירו) [שיתירו] לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מע"ש הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת. ולפי דעת הירושלמי הבעל אינו נמנה לשלשה להתיר נדרי אשתו והטעם משום דאשתו כגופו ובנדרי גופו אף בשלשה אינו נמנה לשלשה.
וסדר התרה כתב הר"י מקורביל ז"ל צריך שיתחרט מן הנדר מעיקרו שלא היה חפץ (מן הנדר) [בנדר הזה] מעולם והגיה עליו הר"ף ז"ל אבל אם היה חפץ בנדר זה עד עתה אבל מכאן ולהבא מתחרט אין זה חרטה המועלת בנדרים כעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה על כן [נכון] שלא להתיר נדרים על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעיקרו אך אינו מתחרט [כי אם] מכאן ולהבא אבל אם יש לו פתח נכון יש לו להתיר שפותחין לו ואומרים אדעתא דהכי מי נדרת ע"כ ואז מתירין לו וגם פותחין לו [ואומרים] (אם) [אלו] באו בני אדם ויפייסוך (לא) [מי] היית נודר וכיוצא בו אך אין פותחין לו בדבר איסור כלומר שאסור לידור כגון [כל] הבוטה [ראוי] לדקרו בחרב וכיוצא בו וביאר הר"ף וכן על דעת רבים סתמא יש לו התרה. ואם היו בפני רבים שהם שלשה [בני אדם] אפילו לא אמר כי אם על דעת רבים סתמא אין לו התרה דמסתמא על דעת אותם רבים שהוא בפניהם קאמר וכן היה מעשה בר"ת ז"ל באדם אחד שנדר בבית הכנסת ואמר על דעת רבי ולא רצה שיתירו לו מטעמא דפרישית כך נמצא כתוב מכתיב(ו)ת ידו של ר' יעקב מקינון ז"ל ע"כ.
פותחין בחרטה פרש"י ז"ל צריך לחכם למצוא פתח (לשאול) [לנשאל] שיהא לו פתחון פה לומר על [דעת] זה לא נדרתי ואלו הייתי יודע שכן [הוא] לא הייתי נודר ונמצא הנדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם אע"פ שאין מוצא לו טעם כל עיקר ורבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו והקשה ר"ת ז"ל דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפ' דנדרים דאמר פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפרק נערה המאורסה [דף ע"ז] אמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד [יחיד] ובלילה וכו' ופירש הוא ז"ל פותחין בחרטה שואלין אותו אם מתחרט כההיא דאמר כדו תהית לבך עלך [או] בעית נדר ושרינן ליה בהכי ורבן גמליאל סבר אין פותחין אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר. וכתב ה"ר שלמה ז"ל אע"ג דאיפסק הלכתא התם פותחין בחרטה האידנא נהגו דלא למשרי בחרטה אלא בפתח. וטעמא דמלתא משום דזמנין דהויא על ידו נולד וכל דלא הוי פתח לא הוי [היתר] ומעתה זכינו לתרץ מה שהקשה הבעל הלכות ז"ל מעובדא דרב סחורא בפרק ארבעה נדרים דאמר ליה רב נחמן כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ואמר ליה אין ולא מצא לו פתח ולמה לא התירו בחרטה שהרי בא לישאל ועכשו למדנו שאע"פ שיש חרטה שאין מתירין בה כלומר חרטה הבאה מחמת נולד ואיפשר שזו היתה דעת בעל הלכות גדולות ז"ל שתירץ ואמר מה שמתחרט מכאן ולהבא אין מועיל כלום אלא א"כ מתחרט בנדרו מעיקרא.
והחכם או הגדול מהשלשה במקום שאין חכם אומר לו כבר נחמת והוא אומר להם הן וחוזר ואומר שרוי לך או מותר לך או מחול לך או כיוצא בזה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועתך וכן כל כיוצא בזה לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא בלשון מחילה או התרה.
<h2>דף עח.</h2>
ובלשון שמתירין השבועה מתירין את הנדר ואין הפרש בין נדר ואיסר ושבועה בהתרתן. וכשם שנשאלין על נדרי איסר ומתירין אותן כן נשאלין על נדרי הקדש בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח הדומין לנדרי איסר.
<h2>דף צ.</h2>
ואין מתירין הנדרים והאסרים עד שיחולו בשבועה כגון אם אמר כל פירות עלי אם אשתה יין או אם אעשה כך צריך לשתות יין תחלה ויאסר בפירות ואחר כך יתירו לו. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והאריך בראיות והטעם שאין כאן נדר עד שיתקיים המעשה האחר אבל אם נדר שיעשה דבר ליום ידוע כיון שהזמן עתיד לבא ואין הנדר תלוי בדבר אחר מתירין אותו שהרי חל מעתה ע"כ.
